היחצן הולך יחצף

זה כנראה לא יהיה לא נכון לומר שמשרדי יחסי ציבור ממעטים לתבוע לקוחות שלא שילמו להם תמורת עבודתם. לאחרונה, קראתי על משרד יחסי ציבור שהעז ותבע ברעש גדול, יש לומר, לקוח שלא שילם לו. רציתי לצעוק, כל הכבוד. כל הכבוד על היכולת לקחת סיכון. להחשף בציבור כנותן שירות "בעייתי", שדורש את מה שמגיע לו. אבל אני יודעת שיותר משמגיע כל הכבוד לאיש יחסי הציבור על שהעז לתבוע את ממונו, הרי שמדובר כפי הנראה בלקוח שחצה כל גבול בחוצפתו, כי אחרת לא היו מגיעים לכלל תביעה.

איך אני יודעת? אני יודעת משום שעמדתי בעבר במצב הזה. איש יחסי ציבור תובע רק כאשר מגיעים מים עד נפש. רק כאשר כמות העבודה שהושקעה היתה עצומה, או כאשר בנוסף לאי התשלום הוא גם זכה ליחס משפיל ומעליב כאות תודה על עבודתו. 

לקוח שלא משלם, צריך לדעת שני דברים: איש יחסי ציבור לא יכול להתחייב להצלחה. הוא לא קנה את רשות השידור והוא לא בעלים של ידיעות אחרונות ו - YNET, אין לו מניות במעריב והוא לא חבר בדירקטוריון של הרשות השניה. הוא יכול לפעול בקרב קשריו בעיתונות ו/או לגלות יצירתיות בשיווק הלקוח שלו לאמצעי התקשורת. הוא לא שולט במסר, בדיווח, בביקורת העיתונאית, בחשיבה האובייקטיבית של העורכים.

דבר שני שכדאי שיזכור בתוך "מאזן האימה" הזה שבדרך כלל מהלך אימים על היחצן (שלא לתבוע), יש לו הרבה מאוד מה להפסיד. פרסום שלילי אחד יכול להרוס שנים של יחסי ציבור טובים.